המחבלים ראו אותנו וכיוונו אלינו מרגמות. חיינו ניצלו בנס | מיומנו של לוחם 30.10.23
1 min readבעקבות מלחמת "חרבות ברזל", הבאנו סדרת כתבות – יומן מסע מתועד של חיילים ואזרחים שנרתמו למאמץ המלחמתי.
במוצאי השבת האחרונה התכוונתי לשבת מיד כדי להעלות על הכתב את האירוע שחבריי ואני עברנו במהלך השבוע. רציתי לכתוב את הדברים כשהרגש עוד טרי, עוטף את הטקסט ומחייה אותו, אבל בפועל לקח לי זמן קצת לעכל את גודל הנס שעברנו.
בבוקר שבת האחרונה יצאנו למשימה פלוגתית לסרוק את הפרדסים שצמודים לגדר. אנחנו רגילים למשימות כאלה, רק שהפעם הפרדסים היו סמוכים מאוד לגדר. ממש מטרים בודדים.
מכיוון שחלק מהצירים באזור סגורים, היינו צריכים לנהל מסע די ארוך אל היעד, שחלקו הגדול על ציר חשוף יחסית לכיוון לעזה.
המשכנו את הסריקות בשיתוף פעולה עם שאר הכוחות סביב, עד שבשלב מסוים אחרי קילומטרים של הליכה עם ציוד מלא בשיא החום, הכוח שלנו כבר היה די שחוק. אחד המפקדים הציע לשקול לפצל את המשימה, כך שנמשיך אותה בשעות הבוקר המוקדמות למחרת. זמן לא רב לאחר מכן אכן התקבלה ההחלטה לקפל את כולנו חזרה.
הדרך חזרה הייתה כמעט שעה הליכה בחשיפה מלאה מול עזה. דקות ספורות לפני שכבר הגענו בחזרה למוצב היעד, הגיעה התרעה מודיעינית – אנחנו חייבים לזרז את החזרה של הסיור למוצב עקב חשש לירי מדויק על הסיור שלנו מכיוון עזה. אני מודה שבשלב הזה חשבנו שההתרעה בטח מחמירה מדי, אבל בכל זאת הגברנו את קצב ההליכה לכיוון המוצב.
רגע קצר עבר ולפתע נשמעה התרעת "גשם סגול", שאחריו ראינו מטח של 10-20 פצצות מרגמה נופל בדיוק בפרדס שיצאנו ממנו זה עתה. המחבלים, כך מתברר, ראו אותנו וכיוונו לשם, חיינו ניצלו בנס.
אם לא הייתה מתקבלת ההחלטה לעצור את המשימה, עלול היה להתרחש אסון בסדר גודל נוראי, מצמרר לחשוב מה היה קורה ואת גודל הנס שעברנו.
כמו שלאחר האירוע הופקו לקחים כך שאפשר להניח ולקוות שהוא לא יחזור על עצמו, אבל התחושה שלי היא שמאז שהחלה הלחימה אנחנו עדים לניסים רבים וחווים פה השגחה עליונה – אף אחד לא יכול לנו. תחושתי היא שזו רחל אימנו שהייתה נוכחת שם, ודאגה לשלום בניה. או אולי שילה כהן הי"ד.
אני משוכנע שכשניכנס לעזה, נזכה לספר סיפורים נוספים של רוח וגבורה. החובה שלנו היא לספר אותם.
